כמה עֶצב כרוך בהוצאה לאור של ספר זכרון. בפרויקט מהסוג הזה אין חשבון לשעות עבודה או לגבולות הסבלנות והזמן – ספר זכרון דורש את כולך. אתמול הגיע אלי לקוחה שהיתה נשואה לחבר ילדות שלה, סיפור שכבר שמעתם כמוהו – הכרות של בני נוער, זיכרון מעורפל ״הבחורה עם הצמה״ – אהבה שלא התממשה. כל אחד פונה לדרכו וחרוט לו בלב ׳יום אחד נחזור ונפגש׳. השנים עוברות, מקימים משפחות, ילדים ושניהם מתאלמנים בגיל צעיר יחסית. הגורל מפגיש אותם ונותן הזדמנות שניה – הם קופצים על הרכבת הזאת וחוגגים 15 שנים משותפות אינטנסיביות, מלאות אהבה, ממלאים את הסביבה שלהם בטוב ומשלימים פערים כל יום שעובר.
כשעמליה הגיעה אלי עם התמונות של עמוס – רוב התמונת הם לא יחד. היא מחייכת: כל אחד מאיתנו צילם את השני כל הזמן. היינו יחד ולא ביקשנו מאף אחד להנציח אותנו יחד – היה ברור שלעולם לא נפרד.
כשעמוס נפטר נשאר שבר גדול. התמונות, הפיתקאות והזכרונות המשותפים יכנסו לספר זכרון שינציח את אהבתם.