החוברת המקורית שסבתא פולה שלי כתבה יצאה לאור ב-1983. סבתא שלנו עלתה לארץ עם מי שבמהרה הפך להיות בעלה – ווה (זאב) רכטר. חייהם של בני הזוג, שהתחברו מאהבה גדולה, היו סוערים ומרתקים, וסבתא מתארת אותם בשפה רהוטה וזורמת. על חלק מהאירועים נרמז ומוצנע, אך הרוב מסופר בגוף ראשון, הביוגרפיה המשפחתית שלנו גלוי ופתוח. חתונות, פרידות, נסיעות, ימי הולדת וכל מיני ״שנים קשות״ מסיבות שונות.
היינו 13 בני דודים, וכל אחד מאיתנו קיבל מסבתא חוברת עם הקדשה קצרה. הביוגרפיה המשפחתית כאילו המתינה לאורך כל השנים, כדי להפוך לספר ולהזכיר לכולנו מהם השורשים שמחברים אותנו אחד לשני והופכים אותנו למי שאנחנו.
לסבתא וסבא, זאב ופולה רכטר, היו שלושה ילדים שתמיד שמרו על יחסים קרובים. אביבה, הבת הבכורה, התחתנה עם משה זרחי, אדריכל כשלמד בטכניון עם אחיה, יעקב רכטר. השניים הפכו מחברים לגיסים. הבת הצעירה, טוטי, אמא שלי, התחתנה עם מיכה פרי שגם הוא למד בטכניון הנדסת בנין.
יחדיו יצרו כולם את המשרד שעבד והצליח מאוד מעל 60 שנים ׳רכטר זרחי אדריכלים, פרי מהנדס׳.
ברבות הימים, כשאמא שלי טוטי ביקשה לעבור לדיור מוגן וניקינו את הבית – מצאתי הרבה אוצרות. בין השאר מצאתי עוד חוברות שהיו שייכות לאחים שלי, שחיים בחו״ל וההיסטוריה המשפחתית קצת רחוקה מחיי היומיום שלהם. העיסוק בבנייה – אדריכלות או הנדסה – זורם אצלנו במשפחה המורחבת כבר ארבעה דורות. גם בתנו הבכורה למדה אדריכלות, והיום עושה תואר שלישי שעוסק בהיסטוריה של האדריכלות.
תוך כדי עיון מחודש בחוברת נזכרתי בילדות שלי, בסבתא פולה ובבית הייחודי בו גדלנו. פגשתי בדפים הללו זיכרונות, ערים בעולם בהן ביקרו, טיולים וקשרים משפחתיים. בעצם פגשתי אותנו.
הגעגועים לבית ולמשפחה של פעם, יחד עם הגיל והמקצוע שלי – משכו אותי להתחיל לעבוד על עיצוב מחודש של החוברת. פרקתי כמה אלבומי צילומים של סבתא, ובהתאם לטקסט חיברתי תמונות לסיפורים. הוספתי לכל פרק את השנה וההקשר – כדי שהדורות ״שלא ידעו את יוסף״ והשורשים המשפחתיים שלהם נשענים ונושמים רק מאדי הסיפורים שלנו ההורים, יתמצאו בקלות בתקופות השונות. כיוון שהדור הרביעי כבר מפוזר ברחבי העולם, הוספתי לחוברת ממד אוניברסלי והצגתי את הערים בהם הילדים שלנו מפוזרים. כמעט בכל יבשת – יש לנו נציגים.
מצאתי את עצמי מושקעת בפרויקט, שדרש שעות עבודה ומימון, והחלטתי לגייס לעזרה שלוש בנות דודות שלי, שתמיד היו קרובות אליי. הפגישות של ארבעתנו גרמו לנו אושר ושמחנו לעבוד יחד על הפרויקט המיוחד, המשפחתי שקרוב לליבנו.
ראינו את החוברת כחוט מקשר בין שלוש המשפחות ובין 13 בני הדודים, שכולם היום בסביבות גילאי ה-60-75. הגענו לקו הסיום, והחלטנו להשיק את הספר בחגיגה משפחתית שזכתה לשם "מבצע סבתא". כך נולד אירוע מרגש וייחודי. ברגע ששלחתנו Save the Date, התחילו להגיע אישורים נלהבים מכולם שהביעו רצון לקחת חלק באירוע, להיפגש ולהכיר כל אחד על מעשיו של האחרים. היו שהגיעו במיוחד מחו"ל, כולל הבת שלנו, למרבה השמחה. הפגישה הנפלאה והמרגשת גרמה לקשרים בין בני הדודים השניים ונערכה בבית של אחת בנות הדודות שאביה, יעקב רכטר תכנן. סגירת מעגל שכולנו הרגשנו שזכינו לקחת חלק במשהו ייחודי, עם אנשים שזורם בהם החומר הזה שמסביר את האהבה המובנית.
בהקדשה לחוברת כתבתי כך, וזה מסביר יותר מכל את ההתרגשות:
הקדמה לחוברת | אוגוסט 2025
בכולנו זורם משהו שמחבר אותנו למשפחה – המשהו המשותף שהתחיל בדור המיסדים: פולה ו-ווה.
הנושא והתכלית של הדפסת החוברת שוב, הוא המשכיות. קשר בן דורי, אנושי. היכולת להשתייך. ההבנה שאתה חלק ממשהו גדול יותר.האנרגיה שהביאה אותנו וממשיכה לדורות הבאים ומתחברת למעגלים אחרים ביקום. הרכטר, זרחי פרי מתרחב ומצטרפות תכונות ואופי ויופי של משפחות אחרות מהיקום – מפולין, אוקראינה, ירושלים, תל אביב, ניו יורק, ארה״ב, צרפת …. לאן המעגלים האלה יובילו ויגיעו?
אני חולמת לחבר את הקָאַרְמָה הזאת – שנדע את הקשר, לא צריך להשתמש בו או לתחזק אותו – אבל הוא זורם בכולנו.
בּרָכְתֶּם, אתם לא לבד, אתם חלק ממסורת, מזרע שנבט – יש לכם משפחה, זה המון.
להוסיף לתבשיל הזה את בני הזוג של כל אחד מאיתנו הדור השלישי באילן יוחסין – והילדים של כולנו, אנחנו עוצמה: כח, הרבה איקיו, רגש, חוויות, מעשים, מסעות, יחסים, מחשבות, רצונות, הצלחות וגם כשלונות.
בפגישות בין בני דודים יש זרם חום שלא נושב בפגישות אחרות. משהו מהבית – ההורים, האחים, הכרות שמורגשת במילים, בהבעות, במגע. אנחנו מבינים את השפה אחד של השני. הקוד מפוצח.
במחשבה על 13 בני הדודים, הילדים והנכדים שלנו, שהם הדור החמישי – כולם יוצרים קשר עם מעגלים אחרים ומחוברים יחד למסע ענק ומרתק.
בחוברת הזאת תמצאו את ההתחלה, לא ההתחלה הראשונית – אבל ההתחלה שפולה תיעדה עבורנו. היא יצרה מותג והפרסום שלו הצליח: כל פסח לאורך הילדות שלנו היינו צפופים על הספסל סביב השולחן פורמייקה עטוף בכמה מפות לבנות, שניפתח בחגיגות, בשרת 81; יעקב היה בראש השולחן בצד אחד ומיכה בצידו השני של השולחן. הרגלים שלנו הילדים, מרשרשות (שלא להגיד הורסות) את הרדיאטורים מפח דק שקישטו את החלק התחתון של קירות הבית מתחת לספסלים – שורה צפופה של בני דודים, מיעלי וזיקה ועד דפנה ונימי, בינינו יושבים המבוגרים, הורינו. מעל הראש עוברות הידיים של פולה, אביבה וטוטי עם צלחות עמוסות. סדר חילוני למהדרין, יותר שירים מהגדה, פחות מסובין ויותר שותים: בניצוחה של פולה, המבוגרים דופקים על השולחן בקצב אחיד ושרים את ״אחד מי יודע״ שפולה כתבה. מול העיניים שלנו אז היא ביססה בתוכנו את השייכות, הטביעה את חותם האהבה שלה ושל ווה ויצרה את המשפחה בדמותה.
בזכות החוברת ובזכות המסורת שהנחילו בנו, יש בי ההבנה שדם סמיך ממים.
העבודה מוקדשת באהבה לאמא שלי טוטי
שמיכה שלה, אביבה ומושיק, יעקב וחנה׳לה,
עזבו ואנחנו חושבים עליהם.
לזכרם של כל הורינו, בתודה, בהוקרה ובאהבה גדולה.
