על אנשים בדורו של מיכה פרי כתב חיים גורי את שיר הרעות: הם נלחמו, למדו, התחתנו, התבגרו וגידלו את הילדים שלהם כ״דור שני״ קלאסי: אנחנו הילדים של הפלמ״חניקים, ינקנו את הארץ בטיולים ובצ׳יזבטים, מכירים את קרבות החטיבות, וקצב הלב שלנו מואץ כשעומדים בהמנון ״לִפְקֻדָּה תָּמִיד אֲנַחְנוּ, אָנוּ, אָנוּ הַפַּלְמָ"ח״, דור מורשת של שיבולת וחרב.
מיכה פרי שרבים מכירים אותו בכינויו גד, עד יומו האחרון היה חזק. כתפיים שבנויות לסחוב כל אחריות וכל משא, חיבוק שובר צלעות ולחיצת יד מרסקת אצבעות. היה לו מרץ בלתי נדלה שתמיד היה סוחף את הסובבים אותו וחיוך מיוחד עם ניצוץ של ילד שובב.
מיכה לא היה איש שיחה רגיל: מצד אחד הוא היה מקשיב היטב ומבין את כל הרבדים ועומק הנושא שעליו מדברים ומצד שני היה קובע עמדה ונחוש בהחלטות שלו. הוא היה מנהיג טבעי והוא לא היה האדם שיחמיץ להגיד את דעתו בקול ברור גם אם לא היתה דעת הרוב. הוא היה פורס את אמונותיו בנושאים פוליטיים וחברתיים בקול רם, צדק חברתי ומוסר הנחו את כל מעשיו ודרך חייו.
מיכה היה רודף צדק ואמת – ובאותה נשימה אני רוצה לספר על הצניעות שלו. הוא לא ראה בפירסום שמו דבר חשוב, להיפך. העשיה שלו היתה התגייסות לעזרה אבל מעולם לא כדי שיספרו שהוא היה, עשה או לטובת איזה קרדיט.
מיכה אהב את טוטי אישתו ב-50 שנות נישואיהם, היה איש משפחה מסור, אהב מוזיקה קלאסית, אהב אמנות, אהב לטייל ואהב את אזרחי הארץ הזאת. הוא אהב את מה שהוא עשה וחינך לאהוב ולהעריך בני אדם, חיות וטבע. מיכה היה אדם אופטימי, הנחיל חילוניות כאמונה, נאמנות וחברות למשפחה ולחברים. רוחו לא נשברה מעולם והוא קיווה והאמין שיהיה כאן טוב.
כשמדברים על מי היה מיכה צריך להזכיר את הבית שממנו צמח. הקשר שלו עם אביו, אליעזר פרלסון, היה מבוסס על יחסי אמון והערכה עמוקים. בכמה הזדמנויות שניהם הוכיחו את הקשר האמיץ ביניהם. דוגמא אחת היתה כשמיכה שלח מכתב לאביו שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון, בימי המלחמה בקריית ענבים, כשפיקד על המשוריינים בקרבות תש"ח: מכתב זה מעיד יותר מכל על הקשר ביניהם ועל דרך החשיבה והמוסר הבלתי מתפשר שלו:
״לאבא
אין לי ראש פנוי ולא זמן לכתוב לך מכתב מפורט בעניין, הנושא הוא עזרה למשפחות החללים. ידועים לי מקרוב פרטים רבים של חברים יקרים וטובים שנפלו כאן בקרבות השונים ומשפחותיהם נשארו ללא תומך כלכלי. נוסף לזה אני יודע שהעניין מטריד רבים מהחיילים והמפקדים והידיעה שהמשפחה תשאר ללא תומך מכבידה עליהם בזמן הלחימה.
אני יודע שמדובר בסכומים עצומים מפני שרק בגדודנו יש למעלה מ-80 הרוגים, אולם לכבודם של החללים ולכבודנו אנו, צריכה בעיה זו להפתר בצורה חיובית ורצינית. מיכה"
באוקטובר 1945 השתתף במבצע שחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית, הכוח פרץ למחנה העצורים פעל משלושה כיוונים, כאשר על הכוחות הפורצים פיקדו נחמיה שיין, יצחק רבין שהיה הסמג"ד, ומיכה פרי כמדריך קרב מגע.
מיכה, 'גד', היה רק בן 24 כשפיקד על 4500 המעפילים שהיו על האקסודוס. בחור צעיר ונמרץ בעל כושר החלטה ויכולת לקרוא את המציאות ולתפקד בה למופת אפילו שכל מה שעמד לפניו היה חדש לו. יליד ירושלים, נער שגדל כילד חוץ בקיבוץ גבע, בעל תושיה טבעית ויכולת להנהיג, עם מנה גדושה של אומץ שהיו טבועים בו.
בכל פעם שהיה מזכיר את סיפור ״אקסודוס״, תמיד הדגיש שהמעפילים, הנחישות שלהם וכוח הרצון האדיר שלהם להגיע לחופי ארץ ישראל הם הם הגיבורים האמיתיים של אניית המעפילים ״אקסודוס״.
כמו רבים מחבריו בפלי"ם, השתתף במפעל ההעפלה: היה מפקד המעפילים באניה 'אקסודוס 1947' תחת השם המחתרתי גד – מתחילת המסע בצרפת ועד סופו התקשורתי והטעון בהמבורג כולל מחנה מעצר בקפריסין. מיכה היה בכיר המלווים שנשארו עם המעפילים כמפקד מטעם "ההגנה" על אוניית הגירוש "אמפייר רייוול", בדרכה לצרפת ומשם להמבורג. על חלקו בפרשת ׳אקסודוס׳ קבעה ההיסטוריונית פרופ' אביבה חלמיש – מחברת הספר "אקסודוס – הסיפור האמיתי" – שנחשב למחקר המעמיק והמקיף ביותר שנעשה על הפרשה, בעמ 192 כותבת:
״פרלסון היה מפקד נערץ שסמכותו המובנת מאליה התחזקה הודות לדוגמה האישית שהעמיד במשך המסע. קשריו עם חבריו הפלמ"חניקים שבחוף, בטחונו העצמי והחוש הטכני המפותח שבו ניחן, השפיעו על מהלך החיים באנייתו מול פורט דה-בוק וקבעו את אופי התגובה שהוא הכתיב לאנייתו.“
ובמקום אחר היא מסכמת:
"הגיבור הארץ-ישראלי מספר אחד בפרשת "אקסודוס 47" הוא מיכה פרי, שהיה אחראי על הקשר עם המעפילים מצרפת לחיפה, הכין אותם לקרב עם הבריטים ופיקד על אחת מגזרותיו. לאחר מכן, עם צבי כצנלסון וסימה שמוקלר, ליווה את המעפילים לכל אורך הדרך – מחיפה לצרפת, ומשם, לאחר עמידה הרואית במשך שלושה שבועות, לגרמניה".
כמו רבים מחבריו בפלי"ם, מצא גם הוא את עצמו נלחם בקרובת ירושלים במצב ׳נחשון׳, במסגרת חטיבת ׳הראל׳. איתרע מזלו להשתתף כמפקד כוח משוריינים בקרב נבי סמואל הקשה.
כאיש אמיץ ולוחם צדק בנשמתו לא פסח על קרבות נוספים גם בחטיבת הנגב פלמ"ח ועם החפ"ק, הג׳יפים הראשונים שסללו את הדרך לאילת – היה מפקד הגדוד התשיעי, הגיעו לאום רשרש והוא זה שצילם את התמונה האיקונית הנפת דגל הדיו באילת שמסמלת את סיום מלחמת העצמאות. 10 במרץ 1949.
בתמונה: על התורן אברהם אדן (ברן), בנוסף השתתפו במעמד: מפקד חטיבת הנגב נחום שריג, נתן סגל, קצין המבצעים (קמב"ץ) עוזי נרקיס, קצין המודיעין החטיבתי (קמ"ן) דוד ניב (ביבי), סגן הקמ"ן אברהם ברמן (בז), קצין ההנדסה החטיבתי משה צרי (פפר), קצין התרבות נתן שחם, סמ"פ אריה הברמן, הנהג יוחנן אלישוב, הסייר עמוס קרסניצקי, דוד (מגדל) טפרסון, ואלכסנדר יולין. בנוסף, נמצא שם גם יעקב לוי, חייל חטיבת הנגב גם הוא. טקס הנפת הדגל הסתיים בשעה ארבע אחר הצהריים בשירת התקווה.
לאחר הנפת דגל הדיו באום רשרש בסיום מבצע ׳עובדה׳ – שיגרו המח״טים נחום שריג ונחום גולני מברק ליגאל אלון מפקד חזית הדרום:
״העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה י"א באדר מגישות חטיבת הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל. אילת (אום רשרש) ט׳ באדר תש״ט״
פרי היה מעורב כל ימיו בהנצחת מורשת הפלמ"ח: הוא ראה חשיבות עליונה שהדורות הבאים ידעו את ההסטוריה לאשורה, שהערכים של לחימה וקדושת החיים יהיו נר לרגלי הדורות הבאים. הוא יזם את האנדרטת לחטיבת הנגב שיצר הפסל דני קרוון, בנה אנדרטה לחטיבת הראל בשער הגיא הקים והיה הרוח החיה בעמותת דור הפלמ״ח עד יומו האחרון. התעקשותו על הפצת מורשת הפלמ״ח הייתה טוטאלית. הוא יזם והקים עם חבריו את מוזיאון הפלמ"ח ברמת אביב (שנפתח זמן לא רב לאחר מותו ב-1998). מסירותו ונחישותו הביאו לכך שמוזאון הפלמ״ח יקום, ימומן ויתפקד כמו שהוא מתפקד עד היום הזה.
לאחר מלחמת העצמאות פנה לקריירה אזרחית והיה בעל משרד עצמאי להנדסת בניין. בין הפרויקטים המפורסמים שהיה מעורב בהקמתם, רשימה חלקית:
בית החולים כרמל בחיפה, בית המשפט השלום והמחוזי בתל-אביב, מלון הילטון תל אביב, הילטון ירושלים, מלון קרלטון, מלון דן פנורמה, המשכן לאמניות הבמה בתל אביב, תיאטרון הקמרי החדש, יד לבנים בהרצליה, תיאטרון באר שבע, הקונסרבטוריון העירוני באר שבע, בית חולים סורוקה בבאר שבע, בית חולים הדסה הר-הצופים ועין כרם בירושלים, המעבדה המרכזית בקרייה למחקר גרעיני בדימונה, בית החרושת ׳פקר פלדה׳ בכפר-סבא, מבני תעשיה רבים ובינייני משרדים בכל רחבי הארץ, שכונות מגורים במעוז אביב, במעלות אל-רם בירושלים, באשדוד, מבנים לפעילות ספורטיבית: בריכות שחייה ואולמי ספורט, מוזאון הארץ ברמת אביב, בטכניון בחיפה: הפקולטה להנדסה גרעינית, הפקולטה לתעשיה וניהול, יד לבנים וגן המייסדים בחדרה, ועוד.
ובין שאר הפרויקטים הרבים, גאוותו הגדולה היתה האנדרטת לחטיבת הנגב שהיה היזם שלה, וגייס את דני קרוון לעבודה יוצאת דופן בפאתי באר-שבע.
ב-1994 התחילו דני קרוון ומיכה לעבוד יחד על ׳נתיב השלום׳ בניצנה בהזמנתו של לובה אליאב. כשנפטר, ביוני 1998, דני קרוון ״השכיב״ את העמוד שבחורשה לזכר חברו וחרט עליו את המילים:
לזכר מיכה פרי, אישר הפלמ״ח והעפלה, מהנדס ומבוני ״נתיב השלום״
