אני מצלמת בקיבוץ גבעת ברנר את ביתה של לוטה, שנפטרה לפני חודש.
לוטה היתה לקוחה ייקית שסיפור משפחתה סופר לנו, לביוגרף שעובד איתי ובעקיפין גם לי לצורך הוצאת ספר משפחה.
משפחה ישראלית: ייקים שהגיעו לגבעת ברנר, נולדו להם 4 ילדים. הבכור היה טייס שלכבוד סיום הקורס בהצטינות, קיבל חופשה באילת ונהרג בדרך חזרה בתאונת דרכים. בן 21 היה במותו. אחריו נולדו תאומות שאחת מהן התחתנה עם מיכאל – שנהרג במלחמת יום כיפור ונשארה עם 2 בנות קטנות – לא התחתנה שוב, התאומה שלה התחתנה בגיל מבוגר, והבן הצעיר שהתחתן בקיבוץ – עזב לעיר, ונולדו לו 3 ילדים.
למשפחה הישראלית נולדו ספיחים – עולה חדשה מרוסיה שהתחתנה עם דוקטורנט מבאר שבע, ילדים ששהו בקיבוץ בתקופות שונות ואומצו על יד המשפחה.
עד כאן תאור העץ שלהם.
כשצילמתי את הבית, שיהיה זכרון מהדירה של לוטה לספר שנוציא, רחל יושבת איתי.
קיבוצניקית כבת 70, סוקרת את מהלך הצילומים ומתלוננת: פעם כשבחור היה נהרג בתאונת דרכים המשפחה לא היתה מקבלת פיצוי כספי, רק כבוד בתור חייל שנהרג.
אבא ואמא – זה חרה להם מאוד. הם כתבו הרבה מכתבים ובסוף קיבלו כסף. מה פתאום שלא יקבלו? הוא היה טייס
והיום? כל אידיוט ששותה ונוהג, אם הוא חייל, המשפחה שלו מקבלת סכום עצום ממשרד הביטחון – רחל ממשיכה להתלונן.
אני שותקת והיא ממשיכה באותו קו מבולבל.
בסוף לא יכולתי: רחל, מה קורה לך? למה מגיע לכם כסף כי יפתח נהרג בתאונת דרכים?
ולמה להם לא מגיע?
אהה, זה בגלל שאנחנו בקיבוץ, אין לנו, אנחנו רוצים שיהיה לנו כסף לילדים. לכל אחד יש כסף לילדים שלו ולנו רק מה שהקיבוץ מחליט לתת. כל הקיבוצניקים רוצים כסף מהצד.
גם את השילומים מגרמניה אמא ואבא לא נתנו לקיבוץ. הם רצו להיות עשירים כמו בעיר!
ובכלל, למה צריך לוותר על הבית של אמא? היא חייה כאן, אני לא רוצה לתת את זה חזרה לקיבוץ, אני רוצה את הבית לילדים של בעלי.
טוב אמרתי לה. טוב. אתם קיבוצניקים רוצים להיות כמונו? איפה החינוך שלך?
אותי חינכו שכסף זה לא העיקר. לא לקחת מהמדינה כי אנחנו מדינה עניה.
ככה אבא שלי חשב. אנחנו אחראים על מעשינו, אנחנו צריכים להסתדר, לא לקחת תרומות. לא לחשוב כל היום מי יתן לי ומאיפה אקבל עוד.
צניעות, התחשבות, שקיפות (גם זה ערך שרחל לא חושבת שטוב כי למה שידעו מה יש לך? ירצו לקחת לך!)
ואתם חושבים, מה יש לך מהסיפור הארוך והרחל הרודפת בצע הזאת.
אבל יש לי, רחל באה ממשפחה שנחשבת בעיני ישראלית טובה, משכילה. היא לא מנשקת מזוזות בלי להבין למה. רחל עבדה כאחות בבתי חולים ויש לה היום וילה בשטח של הקיבוץ, בהרחבה. היא אזרחית במדינה שאני לא מבינה – ישראל.
אז מה אני? אני לא ישראל?
רחל לא יודעת שעצמאיים בעיר, בעולם הקפיטליסטי שלנו עובדים יום לילה יום לילה, ללא חופשה שמשולמת, מכונית ודלק על חשבונם, ביטוח לאומי שלא מכיר בימי מחלה, ריצה מטורפת בנסיון לסגור חודש ואכזבה כל חודש מחדש.
אל תצפו ממני לתשובות. הערכים ברחו עם הסידן והאינטרסים "כל אחד לביתו" נדחסו פנימה בווקום.
