הסיפור נכתב על ידי משה ליטמנוביץ עצמו, עוד בחייו. בנו נתן לי את הקובץ שנכתב על ידי אביו כדי להפיק ממנו ספר עבור המשפחה. הספר כתוב מרתק! החלוקה לפרקים ברורה, הטקסט מרגש ואין בו הגזמה בשום צורה ואופן. למרות שהתאורים והסיפור מאירים תקופה בלתי אפשרית רצופה בקשיים פיזיים ונפשיים עצומים, הכתיבה עניינית ומלאת אהבה למשפחה ולחיים.
מר ליטמנוביץ, כך היה שמו בפי כל, שם מעורר כבוד שנשא בצניעות, עלה לארץ עם אשתו ובנו הבכור. כמו להרבה אנשים שנולדו בעשורים הראשונים של המאה הקודמת באירופה, חסרו לו הרבה שנות לימוד בגלל המלחמה. בספר מתוארים החיים במשפחה תחת שלטון הנאצים, החיים בגטו, הרעב, אפיסת הכוחות והמחלות. בפרקים רבים נמצאות המילים ״איני זוכר…״ שרק מדגישות את ערפול החושים, את הסבל ואת חוסר היכולת האנושית להבין בזמן אמת מה שהעיניים רואות ועם מה הגוף מתמודד.
נאמר שכדי לשרוד את הזוועה צריכים היו לפחות 10 ניסים, ולמר ליטמנוביץ קרו כל הניסים האלו בתוך הכאוס של החיים. הוא היה אוהב אדם, תאב חיים, סקרן, נעים הליכות, דייקן, חכם ובעל ידע רב בהרבה שטחים. קרא וכתב 5 שפות על בוריין.
ב-1957, בגיל 31 עם משפחתו ויחד עם אחותו, בעלה ושני ילדיהם, עלו ארצה מפולין. ליטמנוביץ היה מהנדס תקשורת במקצועו וכמו כל דבר אחר שהוא עשה, סיים בהצטיינות את הלימודים המקצועיים והיה לאיש התקשורת הטוב ביותר שהיה כאן מאז שהתקבל לעבודה בדואר ישראל. את הקורות אותו בהתנגשות החזיתית בין התרבות האירופית שממנה בא ובין החיים במזרח התיכון – אפשר לקרוא בספר בהשתאות ובלי שמץ של טרוניה.
מר ליטמנוביץ היה איש מופת. זהו ספר אישי שהקריאה בו מספרת את ההיסטוריה של התקופה והטרגדיה של דור שלם. עבדתי על הספר הזה עם המעצבת הנפלאה יהודית רווח, והרווח כולו שלי ושל הפרויקט המצויין הזה. תודה לגבי שנתן בידי את החומר וסמך עלי לאורך כל הדרך. תודה רבה!
