אורית מילאה את הבית במזג הטוב שלה, בחיוכים האוהבים ובבישולים היצירתיים שלה. אחרי שנפטרה חשבה המשפחה איך לשמר את הטעמים שלקחה איתה בלכתה, והרעיון להכין לזכרה ספר בישול נשמע טבעי.
למשימת העיצוב נרתמה בת משפחה, שחר פיילר, שנתנה את הטון האישי לספר. שחר סרקה והעמידה את כל החומר, קבעה את החלוקה לפרקים – כל מה שנותן חוט שדרה לספר. אנחנו נכנסנו לתיקונים הקטנים, לצבעוניות ולהפקה בבית הדפוס של העותקים והכריכה המסובכת. כדי להעביר את הרוח הטובה והחמה של אורית נזקקנו למחשבה רבה כי העושר הרגשי הזה בא עם הרבה צניעות ופרטיות. המחשבה והתכנון עזרו כמו תמיד. בסופו של דבר הכריכה נעשתה בעבודת-יד מבד פשתן איכותי שישמור על הלוק שלו גם אם ידיים מבשלות יגעו בו. בחזית הכריכה שקועה בחלון התמונה המקסימה של אורית ושם הספר: מן-אור לאור נבראה, שורה מהשיר ״מִכְתָּב קָטָן לִי כָתָבָה״ של ביאליק.
הספר הופק רק עבור המשפחה ומביני דבר ימצאו בו רמזים רבים ותמונות משפחתיות עבור מי שהכירו את אורית והבישולים שלה. העבודה זרמה מול הבת הצעירה של אורית שהיתה מעורבת בכל החלטה, ידעה מה נכון ואיך לא לזייף בשום פרט בדרך. ברכתי על כל שיחה עם נעם שעם חושים בריאים הבינה את תהליך ההפקה וידעה במה להתמקד ועל מה לוותר. הספר הודפס על נייר מונקן שנעים למגע ומחמיא לתמונות. אני מודה למשפחה שפנתה אלי ומבטיחה לשאת עימי את ההיכרות עם אורית שנעמה לי מאוד.
מִכְתָּב קָטָן לִי כָתָבָה,
וּבַמִּכְתָּב כָּתוּב לֵאמֹר:
"כֹּל שֶׁנַּפְשִׁי כֹּה אָהֵבָה,
כֹּל שֶׁרוּחִי כֹּה טִפֵּחָה,
מַה־שֶּׁהָיָה לִי מְקוֹר חַיִּים,
מַשְׂאַת נֶפֶשׁ וֶאֱמוּנָה –
אִם כָּל־אֵלֶּה, דּוֹד לְבָבִי,
מַעְיַן חַיַּי, נֶפֶשׁ נַפְשִׁי,
אִם כָּל־אֵלֶּה הָיוּ חֲלוֹם?
הֲשָׁכַחְתָּ? לֹא, לֹא תוּכָל!
לֹא! לֹא תָזִיד שְׁכֹחַ נֶצַח
מַה־שֶּׁנָּתַן נִשְׁמַת רוּחַ
חַיִּים אַחַת אֶל־אַפֵּינוּ;
מַה־שֶּׁהִדְלִיק שֶׁמֶשׁ אַחַת
בַּשָּׁמַיִם עַל רֹאשׁ שְׁנֵינוּ;
מַה־שֶּׁיָצַק חֲלוֹם פָּז אֶחָד
עַל־רוּחֵנוּ הַמְאֻחָדֶת –
לֹא! לֹא תָזִיד יָד לִשְׁלֹחַ,
לִנְתֹשׁ אֶת־הַפֶּרַח נָטַע
אֵל לְבַדּוֹ בִּלְבָבֵנוּ" –
קָרֹא אֶקְרָא אֶת־הַמִּכְתָּב.
וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה
תַּחֲרֹת פֹּה עַל־צוּר לְבָבִי
מִשְׁנֵה דִבְרֵי הָאִגָּרֶת:
"לֹא! לֹא תָזִיד יָד לִשְׁלֹחַ,
לִנְתשׁ אֶת־הַפֶּרַח נָטַע
אֵל לְבַדּוֹ בִּלְבָבֵנוּ."
קָרֹא אֶקְרָא אֶת־הַמִּכְתָּב.
וּכְיָד רַכָּה וַעֲנֻגָּה
תַּחֲרֹת פֹּה עַל־צוּר לְבָבִי
מִשְׁנֵה דִבְרֵי הָאִגָּרֶת:
"לֹא! לֹא תָזִיד יָד לִשְׁלֹחַ,
לִנְתשׁ אֶת־הַפֶּרַח נָטַע
אֵל לְבַדּוֹ בִּלְבָבֵנוּ."
וּמִזְּהַב הָאוֹר הַבָּהִיר
הַשֹּׁפע בְּעַד חַלּוֹנִי
אֶל חֲדַר בֵּיתִי, תָּקוּם שֵׁנִית
תַּזְהִיר נֶגְדִּי דְּמוּת תַּבְנִיתָהּ;
הִנֵּה הִיא בְּעֶצֶם תֻּמָּהּ:
קַלָּה הִיא עַל כַּנְפֵי רוּחַ
וּכְצִפֹּרֶת כְּרָמִים תִּנְהַר,
כְּלִילַת אוֹר וּבַת נְגֹהוֹת,
כְּמוֹ מִן־אוֹר לְאוֹר נִבְרָאָה –
הִנֵּה הִנָּן הָעֵינָיִם,
תָּאֳמֵי יוֹנִים מְלֵאוֹת שֶׁקֶט,
שֶׁמִּבָּבוֹתֵיהֶן יָאִיר
חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ אוֹר שֶׁל־שָׁלוֹם,
אוֹר שֶׁל־חֶסֶד, טֹהַר נֶפֶשׁ –
וּבִזְהַב הָאוֹר הַבָּהִיר
בְּתוֹכֵחָה חֲרִישִׁית קָמוֹת
נֶגְדִּי עַתָּה הָעֵינַיִם,
וִימִיתוּנִי בְּתוֹכַחְתָּן;
דּוּמָם צוֹפוֹת וְשֹׁאֲלוֹת:
הָהּ! הַאֻמְנָם כָּל־זֶה, דּוֹדִי,
הָיָה מִקְסַם שָׁוְא וַחֲלוֹם?
לֹא, תַּמָּתִי! כִּי אָהַבְתִּי
וָאֹהֲבֵךְ בֶּאֱמוּנָה;
גַּם כִּי שַׁבְתִּי מֵאַחֲרָיִךְ –
מֵאַהֲבָה זֹאת עָשִׂיתִי:
זַכָּה אַתְּ מִהְיוֹת לִי חֲבֶרֶת,
קְדוֹשָׁה אַתְּ מִשֶּׁבֶת עִמִּי;
אַתְּ הֲיִי לִי אֵל וּמַלְאָךְ,
לָךְ אֶתְפַּלֵּל וְאֶעֶבְדֵךְ;
אַתּ הֲיִי לִי זִכְרוֹן קֹדֶשׁ;
זִרְחִי לִי בְּאוֹר הַחַמָּה,
רִמְזִי לִי מִכּוֹכַב מָרוֹם,
קִרְאִי לִי מֵהַלְמוּת לִבִּי
וּבִרְסִיס דִּמְעָתִי רְעָדִי –
לֹא! לְעָבְדֵךְ אֵל בְּרָאָנִי!
דִּמְעַת לֵילִי, רֹאשׁ אַנְחוֹתַי,
הַלְמוּת לִבִּי, נִשְׁמַת אַפִּי,
גַּם הָאַחֲרוֹן בַּחֲלֹמוֹתַי –
אֵלֶּה יִהְיוּ קָרְבְּנוֹתַי
לָךְ אַקְרִיבָה עַד בֹּא יוֹמִי.
חיים נחמן ביאליק (1873– 1934) השיר נכתב ב-1897