אמש ניתנו 3 פרסים ואות הוקרה בבית הפלמ״ח בתרומתם הנדיבה של משפחת הראל. כל הפרסים קשורים בהעפלה – עליה לארץ, תקופת עליה ב׳ במלאת 68 שנים לפרשת ״אקסודוס״ היא יציאת אירופה תש״ז.
פרס ראשון ניתן לבמאי גד אייזן על סרטו ״שם קוד – רפיח״
פרס שני ניתן לד״ר אריה אזולאי על סיפרו ״נוער בסערה – תנועות הנוער היהודיות במרוקו״
פרס שלישי ניתן לזיוה בראל-שושני על ספר ילדים שכתבה ואיירה ״אפשר לצאת לדרך! המסע של סבא ראובן״
תעודת הוקרה ניתנה לשי פרדו, מחזאי, שחקן, מעורבות קהילתית ועל יזמות חברתית ותרומתו המיוחדת להשתלבותם של עולי אתיופיה בחברה הישראלית. לפי מחיאות הכפיים הרצופות של הקהל שי פרדו אמור היה לקבל סכום כסף ולא רק תעודת הוקרה – לא קשה לנחש שהיה יודע מה לעשות עם עוד כמה מעות…
חבר השופטים שהיה מרתק וכתב יפה וענייני על כל אחד מזוכי הפרסים כלל את אלוף מיל. אברהם בן-שושן, ד״ר שמחה גטהון, גב׳ דנה כוגן, מר בוריס מפציר ופרופ׳ יהודה ניני.
בטקס בנוסף לברכות והנימוקים נאם אלוף מיל. יואב גלנט – שר הבינוי, שדיבר בשבח הדור כולו וקצת איזן את העובדות בדרך עדינה ומאוד אלגנטית.
יוסי הראל שהיה דמות כריזמטית ללא ספק, אמיץ וסוחף היה מפקד האקסודוס. כמו רבים מהגיבורים שהיו מעורבים בעליית פליטים לארץ גם יוסי הראל עצמו, כמו אבי מיכה פרי שהיה מטעם הפלמ״ח אחראי על העולים – תמיד הדגישו שהגיבורים האמיתיים בסיפור הם הפליטים – ניצולי השואה והמחנות. הגיבורים הם האנשים שלמרות כל מה שעבר עליהם, רעב, פחד, בריחות, שנים של רדיפה ומחסור בכל מובן הם היו הגיבורים שלא דרשו יותר מדרגש קטן לראשם – על אוניה עמוסה בלי שום תנאי חיים סבירים הם היו חדורי אמונה שלבוא לארץ זה הדבר הנכון ועליו לחמו.
תתארו לעצמכם 4,500 איש, כולל יתומים ונפגעים בכל צורה לעמוד בתור לאוכל, תור לשרותים, תור לעלות לסיפון לשאוף אויר – 3 שבועות במחנק וצפיפות מסביב בלב ים.
הבחורים האמיצים ויוצאי הדופן – הצברים החזקים פיזית ונפשית ניהלו קרב בלתי אפשרי על חייהם של הניצולים ולהביא אותם לארץ אבל אם תשאלו אותם – הם אמרו שהגיבורים הם העולים. וזה נכון.
בערב אתמול לא היו עולים, לא ניצולים ולא פלמ״חניקים נוספים – היה יוסי הראל שהביא את האקסודוס והיה פול ניומן שגילם את דמותו.
הנאום שהכי אהבתי היה של הבמאי גד אייזן שדיבר בשם מקבלי הפרסים המרשימים מאוד! כל אחד מהם עולם ומלואו ובדרכם השונה הם בחייהם הנציחו את העליה של קרוב משפחתם וסיפרו את סיפור הגבורה של הניצולים שהפכו לישראלים ובמעשיהם הקימו את מדינת היהודים.
יקירתי, ראשית, תודה על עזרתך. שנית, קראתי כל מילה וכל משפט. ואני מדגישה כל משפט! תודה על הפרסום והתמונות.
ואני יודעת על איזה משפט את מדברת… תודה אסנת יקרה
תמי חביבה,
תמי, אין כמוך!
הכי יִישר-כוח על דבריך הרגישים למשהו שגם ליבי נחמץ עליו, ועל כן שמחתי לקרוא בפוסט שלך:
“תעודת הוקרה ניתנה לשי פרדו, […]. לפי מחיאות הכפיים הרצופות של הקהל שי פרדו אמור היה לקבל סכום כסף ולא רק תעודת הוקרה – לא קשה לנחש שהיה יודע מה לעשות עם עוד כמה מעות…”
מסתבר שמאור פניך משקף גם את מאור ליבך וחוּמו.
תבורכי! בהרהור שני, כבר בּוֹרַכְתְּ…
ולכל מי שהצדק החברתי יקר לליבו – להעביר הלאה.
תמי,
עד כה חשבתי כי את רק צלמת מעולה, מסתבר כי גם בכתיבה. תיאור הערב הוא ממצה. ברשותך אפיץ אותו בדוא”ל לכלל מכותבי העמותה. את הנוסח אראה לך במידה ותסכימי, בטרם אשלח.
הדבר שאני חולק עליו הוא נושא הזכאות-רשמית הקריטריונים היו כאלה שלמרות רחשי הלב שי היה זכאי רק לתעודת הוקרה ולא הייתי כותב זאת בתיאור הערב.
למרות זאת – כל הכבוד על היוזמה, הביצוע והניסוח.
יישר כוח.
תגובה ליחיעם –
1. למיטב הבנתי, תמי לא חלקה על השופטים אלא תיארה את מה שהקהל שידר. משיחותיי עם מספר אנשים, אנשי פלמ”ח בעצמם או צאצאיהם, אכן תמי תיארה היטב גם את התחושות שלהם.
2. למיטב ידיעתי, “פרס יוסי הראל להעפלה, לעלייה ולקליטה” נועד לתחרות סיפורים מטעם מוזיאון הפלמ”ח בנושא מעפילים, עלייה ארצה וקליטה בכלל.
3. לא מצאתי באתר הפלמ”ח הפנייה לפרס ולקריטריונים שלו. כגוף מכובד כזה, המחלק פרסים, אני סבורה שמן הראוי היה לפרסם את הקריטריונים בצורה ברורה. על אחת כמה וכמה מן הראוי היה לנמק לפיהם, אם כותבים משפט מחייב כמו “הדבר שאני חולק עליו הוא נושא הזכאות-רשמית הקריטריונים היו כאלה שלמרות רחשי הלב שי היה זכאי רק לתעודת הוקרה ולא הייתי כותב זאת בתיאור הערב.”
4. לעניות דעתי, אם אנשי הפלמ”ח רוצים להיות רלוונטיים ומשפיעים גם לעתיד ולא רק לעבר, ולהנציח לדורות את המורשת ההירואית של עצמם, מאוד היה רצוי שיתחברו לדורות העכשוויים ויוקירו את מעשיהם – בפרט אותם מעשים שעולים בקנה-אחד עם מורשת הפלמ”ח. ולכן, ראויים גם ראויים היו הדברים שכתבה תמי, בכל כך עדינות והתחשבות בכולם.
“האמת והשלום אהבו”. שבת שלום.
המבצע הצליח! ביום ו’ 7 אוגוסט התאספנו בבית הפלמ״ח כדי להעניק בלב אוהב ומעריך את הסכום שניתרם כשי – למר שי פרדו בהודייה על פועלו כייזם חברתי.
היה ממש מקסים! ישבנו 10 אנשים, שמענו את יצחק שריג מסביר את השתלשלות הסיפור – החל מה-1 ביולי, שבו הוענקו הפרסים ׳ע”ש יוסי הראל ליצירות אומנות ולמעשים בתחומי ההעפלה, העלייה וקליטתה׳ ועד הסוף הטוב = איך קבוצת חברים המשיכה עוד מעט את הרעיון היפה ואספה סכום כספי נאה לזוכה הפרס הרביעי, מר שי פרדו. בהמשך הטקס שי סיפר על חיו. סיפר מתי ואיך הגיע לארץ, שיתף אותנו בסיפור לימודיו ועבודתו כשחקן, על הקשיים הרבים שניקרו בדרכו –
על כמויות של תעודות הוקרה שיש לו למכביר וכמה הוא שמח שהפעם, פעם ראשונה הוא מקבל סכום נאה ומרנין לב!!!
בשם כל חברי הפלמ”ח ממשיכיו ושוחריו – שי קיבל את הפרס הכספי.
אני מצרפת מכתב תודה שקיבלתי משי:
לכבוד משפחת הפלמ”ח היקרים
למשפחת יוסי הראל, ליצחק שריג, לתמי פורת היקרה –
רציתי לומר לכם תודה מקרב לב על המאמץ שעשיתם בכדיי לזכות אותי בפרס כספי על פועלי בתחום העלייה והקליטה בקרב יוצאי אתיופיה .
ראשית אומר כי זה היה כבוד גדול לזכות בתעודת הוקרה בטקס שהתקיים. אני, משפחתי וחברי הגענו לשם לקבל את תעודת ההוקרה ולהודות על הכבוד שניתן לי להיות בן האומנים המוכשרים שזכו כמוני בהכרה על פועלם.
כשראיתי שאנשים נגשים אליי ואומרים שהיה מגיע לי גם פרס כספי ,הוחמאתי אך לא ידעתי שכמה מכם ייקחו את זה רחוק ויעשו מעשה. אני למוד ניסיון מהעבר שקבלתי תעודות הוקרה על פועלי אך מעולם לא פרס כספי.
הנה עכשיו אני מקבל שיחת טלפון שאומרת אחרת. כי כמה אנשים טובים החליטו לשנות זאת. תמי פורת ,יצחק שריג משפחת יוסי הראל ואחרים.
זה שמח אותי כי חכמינו כבר אמרו “אם אין לחם אין תורה”. ובעולם האומנות נדמה שרק מעטים מבינים שעל האומן גם להתפרנס בכדיי להמשיך וליצור .לפחות כך זה קורה בעולם שלי.
שישי האחרון בתאריך 7.8.2015 התקיים מפגש נוסף בבית הפלמ”ח עם קומץ אנשים טובים. שם קבלתי מעטפה כחולה ובתוכה צ’ק לזכותי.
תודה על הפרס למשפחת יוסי הראל, תמי פורת, יצחק שריג ועוד רבים שעמלו מאחורי הקלעים.
בהערכה
שי פרדו
0525623007
gur1arye@gmail.com https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%99_%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%95